הקללה של הילדה הטובה
כשהייתי בקורס מדריכות חי"ר הייתה לי מ"מית נערצת. בקורסים כאלה המפקדות נתפסות כמודל להערצה וחיקוי, אבל היא התעלתה על כל המפקדים מסביבה. היא הייתה חריפה, הישגית, יפה, חכמה ומחויבת – הכל בעטיפה אחת. והיא שנאה אותי. טוב, לא יכולתי להיות בטוחה, אבל היא תמיד צמצמה את עיניה כשהסתכלה עלי ודיברה איתי (בפקודות כמובן), כשהתחושה שקיבלתי הייתה של חוסר שביעות רצון מתמשך מכל מה שעשיתי. ניסיתי אבל זה לא הלך…
אחרי שהקורס הסתיים שובצתי באותו בסיס בו היא שירתה, ממש כמה חדרים לידה. הייתי עושה שמיניות באוויר כדי לא להיתקל בה במקרה ולחוות את המבט המבקר, עד שיום אחד, חודשים אחרי, אזרתי אומץ ונכנסתי לחדר. בהיסוס ועם דפיקות לב מואצות שאלתי אותה האם היא כועסת על משהו שעשיתי והיא הביטה בי שוב בעיניים מכווצות ולא הבינה מה אני רוצה. כשהסברתי, היא אמרה שהיא לא רואה כל כך טוב והיא לא משתמשת במשקפיים בצבא. כשהיא רוצה להתרכז במשהו היא מכווצת את העיניים וכך המבט מתחדד. זה היה אחד השיעורים המשמעותיים עבורי כשהבנתי שאנחנו מספרות לעצמנו סיפורים שאין להם בהכרח קשר למציאות, אבל הם בהחלט עלולים להשפיע על הדרך בה נתנהג ונבחר.
רייצ'ל סימונס קוראת לזה חלק מתופעת "הקללה של הילדה הטובה" בספרה בעל אותו השם. אנו רוצות שהבנות שלנו יקבלו את כל מה שהעולם יכול להציע וככל שהעולם מתקדם, כך נדמה לנו שהאפשרויות הולכות ונפתחות עבורן. אנו רוצות שהן יצליחו במה שהן עושות, שישמרו על אורח חיים בריא, שישמיעו את קולן, שיבחרו דברים שמעניינים אותן, שיהיו להן חברות טובות, שיעשו מעשים בעלי משמעות, שיסלחו לעצמן ובקצרה – שיהיו מדהימות בכל מה שהן עושות.
בלתי אפשרי לעמוד בציפיות האלה, ונוצר מצב בו הן מרגישות שעליהן לרצות את הסביבה שלהן. הריצוי הזה דוחף אותנו לבדוק כל הזמן איך הסביבה מגיבה אלינו, אלו מסרים סמויים מועברים אלינו. הרבה פעמים נפרש את המסרים האלה בצורה שגויה, כמו שאני פירשתי מול המפקדת שלי. לי זה גרם תחושה של תסכול לאורך כמה חודשים, אבל לעיתים פרשנויות מסוג זה יכולות לגרום לנו לקחת החלטות שגויות ולאבד הזדמנויות. ברמה הבסיסית יותר, המצב בו אנו בודקות את הסביבה כל הזמן, גוררת כל כך הרבה נשים לפתוח את דבריהן בהתנצלות. על השפה, העייפות, מזג האוויר, או כל דבר קשור או לא.
בנוסף, כשאנחנו נמצאות במקום של ריצוי, אנחנו לא מסוגלות להתמודד עם כישלון. אם אנחנו לא יודעות איך להתמודד עם כישלון, למה שניקח סיכון ונתנסה במשהו חדש גם אם הוא מעניין אותנו? אם לא נסתכן, איך נדע שאנחנו יכולות, חזקות ומתמודדות?
ישנם שאומרים שמצב של לחץ הוא גורם חיובי שמניע אותנו לפעולה, אבל לומר את זה לבנות שלנו שמתמודדות עם כל כך הרבה מורכבויות בגיל ההתבגרות זה מסר מרעיל.
אז מה ניתן לעשות? קודם כל לשים לב איפה אנחנו מניחות כמות ציפיות לא הגיונית על כתפי הבנות (והבנים) שלנו. לא נוכל להשפיע על המגדר או הגנטיקה, אבל נוכל ליצור הרגלים חדשים ולהתאמן בהם, לאמן את שריר האומץ, להשמיע את הקול האותנטי, לבחור בצמיחה ובדברים חדשים ולהבין שכישלון והתמודדות איתו הם חלק חשוב בהצלחה.
חוץ מזה, ניתן להן עוד זמן ומרחב להיות ילדות, מקום בו כל אחת תתפתח בדרך ובקצב שלה בלי קשר להתפתחות הגופנית שלה ולהערות מהסביבה.
